Learning
-"יש סיפור על מורה דת, שמדי בוקר נשא דרשה בפני תלמידיו. באחד הבקרים, שעה שעמד להתחיל בנשיאת הדרשה היומית, הופיעה ציפור קטנה בחדר, נעמדה על עדן החלון והחלה לזמר, וכך עמדה ושרה בלב מלא. כשסיימה, עפה ונעלמה. ואז אמר המורה: 'הדרשה לבוקר זה נסתיימה'".
מתוך הספר- 'שחרור מכבלי הידוע' מאת י. קרישנמורטי
מאז ומתמיד חשתי סקרנות טבעית ומשיכה ללמידה. בשנים מוקדמות יותר, התיחסתי ללמידה כאל רכישת ידע. אבל למעשה המצב הזה של היותי סקרנית, ההתרגשות לקראת תהליך הלמידה העצמי ועוד היוו חלק ממרכיבי החוויה- אותה ביקשתי יותר מאשר את הידע עצמו. עם הזמן התחלתי להבין שלמידה הינה טרנספורמציה שאינה באה לידי ביטוי במישור שכלי בלבד, אלא מתהווה ממערך יחסי גומלין בתוכי ומחוצה לי. שנים שאני חשה משיכה עזה ללמד. לחלוק ידע, כן. אבל לא רק- אלא לייצר את כל הסיטואציה הזאת של הדינמיקה התחלופתית, הקשב, הקשר. חלק בלתי נפרד מלהיות מורה בעיני הוא להיות תלמידה, ולהיפך. זוהי התהוות דינמית.
אני תוהה לגבי אופי הלמידה של התודעה ולגבי סוג הידע המוטמע בנו באופני למידה שונים. אני זוכרת אינספור לילות לבנים שבהם שיננתי כמויות בלתי נתפסות של חומר למבחן, ובשניה שבה סיימתי "להקיא" את החומר שכחתי הכל. לעומת זאת בלימוד של רכישת מיומנות, כמו נגינה, ציור, שפה או יוגה- באופן האימון עצמו משהו נטמע באופן שונה. מרכיב החזרתיות מאפשר התבוננות על השתקפות של העצמי ברגע הנתון בתהליך הלמידה. בנגינה למשל התווים יכולים להיות זהים, אך משהו מהלך הרוח, מהמצב הרגשי או מהנסיבות המזדמנות ישקף את השינוי. זוהי אמנם למידה שעצם ההתמדה בה מובילה להטמעת מיומנות חדשה, אך העובדה שרכשנו מיומנות חדשה עדיין לא מלמדת דבר לגבי הלמידה על עצמנו. יתכן שהוטמעה הטכניקה אך הלמידה לגבי עצמנו היא תהליך מתמשך שבו משתתפים לא רק האינטלקט אלא גם הגוף, התודעה, המחשבה, הרגש- והוא מתהווה בכל רגע ואינו משתמר כידע של זכרון העבר בלבד. התשובה במבחן הזה תשתנה ללא הרף. זהו תהליך בו מעבר לרכישת המיומנות עצמה אנו עשויים להפנים למידה באופן שישמר את התודעה שלנו במצבה הטבעי- השתנות מתמדת. לכן, אני מציעה את האפשרות שלא תחום הלימוד הוא העיקר אלא האופן שבו נלמד אותו.
אני חושבת על המורים המשמעותיים שמלווים אותי בדרך ומוקירה את הנוכחות שלהם בחיי. אני מרגישה שהאופן שבו אני לומדת מהם הוא בעיקר מהשהות במחיצתם. מעצם היותם . כמובן שהידע שהם מלמדים הוא חשוב ורלוונטי, אך יותר מאשר ללמוד מהם את התשובות הנכונות אני סופגת טעימה מתמצית הווייתם. מקבלת משהו מהתדר שבו הם פועלים. רואה איך הם מתמודדים במצבים שונים ואיך הם מתנהלים כמורים כמו גם בחייהם הפרטיים. אם זה בתרגול- אז האופן שבו הם מתרגלים, החיבור שלהם לפעולתם כמורים, האהבה, השליחות, ההתלהבות שלהם, העיניים שדרכם הם רואים את העולם- כל אלו משפיעים עליי באיזשהו אופן ומעוררים בי השראה. מילה יפה השראה, מגיעה מן השורש ש.ר.י\ה ממשמעות שהייה. גם באנגלית הפירוק של המילה inspiration ל-2 , המילים in ו- spirit מרמז על מערכת היחסים הזאת אם אפשר לקרוא לה כך, או אולי אקרא לכך פשוט מצב תודעה.
בלימוד מסורתי בתרבויות ודתות שונות ישנו מקום של כבוד למורה. במסורת השודו למשל (אמנות המכחול) הדבר בא לידי ביטוי בהענקת חותמת על ידי המורה שמבטאת מעין אישור של המורה שתלמידו למד מספיק כדי לצאת לדרך עצמאית. בטקסטים הינדיים עתיקים (כמו גם ביהדות ובדתות נוספות) מקובל לציין את שמות שרשרת המורים שממנה מגיע הידע, ובמסורת השרותי ההינדית ישנה חשיבות גם להגיית השמות. החשיבות מבטאת את הענווה שכן אני התלמיד, כמו גם מורי- שנינו חלק משרשרת ארוכה של ידע. מי שאני הוא רק חלק מדבר שהוא גדול ממני. זאת מחשבה שמשקפת את העובדה שאני כאדם, כתלמיד או מורה, אינו נמצא במרכז אלא חלק זעיר מההוויה.
לעומת זאת, ישנו הנושא של רכישת ידע. בתרבות המערב ישנו מקום של כבוד לרכישת ידע, השכלה, אקדמיה. מאחר ששמתי לב שיש נטיה לקונוטציות שליליות לצמד המילים "תרבות המערב" בקריאת טקסטים שעוסקים במה שנקרא "רוחניות", אני רוצה תחילה להדגיש שאין בכוונתי להמעיט בערך חשיבות ההשכלה, ישנה חשיבות רבה לכך לאדם כפרט ולחברה האנושית כמכלול. לימוד מסורתי והשכלה אקדמית הן שתי דרכים שונות לרכוש ידע, אך כיום אין גבולות ברורים בין השניים. לכל אחת מהדרכים ישנם מאפיינים שונים באשר לטכניקת הלימוד, מערכת היחסים בין המורה לתלמיד ואופן שבו נטבע הידע, כאשר לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות משלה.
הנושא של שיתוף בידע בעידן הרשת הוא עוד דרך שבה אין צורך בסמכות בכדי ללמוד או ללמד. כל אחד יכול להכנס לרשת ולהציע או לקבל ידע, ולעשות זאת בעצמך.
פתחתי בציטוט של ג'ידו קרישנמורטי (1895-1986), מגדולי ההוגים של המאה העשרים. הוא מזמין כל אחד מאיתנו לצאת למסע של חקירה, מסע שעלינו להתנייד בו בקלילות וללא רעיונות, מסקנות ודיעות קדומות. במסע זה נשיל מעלינו כל סמכות- תרבותית, דתית, חברתית, משפחתית, ופנימית.
"איני תובע את אמונתך; איני מעמיד עצמי כסמכות. אין לי מה ללמד אותך- לא פילוסופיה חדשה, לא שיטה חדשה, ולא דרך חדשה אל הממשות. אין דרך אל הממשות באותה מידה שאין דרך אל האמת. סמכות, מכל סוג שהוא, ובעיקר בשטח החשיבה וההבנה, הינה הדבר ההרסני והמשחית ביותר. המנהיגים הורסים את המונהגים, והמונהגים הורסים את מנהיגיהם. עליך להיות גם המורה וגם התלמיד של עצמך.עליך להטיל ספק בכל שהאדם מייחס לו ערך ונחיצות".
ק' משחרר את עצמו מתפקיד המורה, (ולא בכדי נחשב לאנטיגורו) ומעביר אלינו התלמידים את הסמכות- מחזיר את האחריות לידינו. הלמידה לגבי עצמנו היא ישירה ובלתי מתווכת. בציטוט הפתיחה המורה לימד את תלמידיו באותו הבוקר שדרשת הציפור באוזניהם היא הלמידה. אם כן, ישנם שני סוגי לימוד- לימוד של ידע כחוויה מתווכת שכיוונה מן החוץ אל הפנים והלימוד מתרחש ברובד האינטלקטואלי. סוג אחר של לימוד הוא לימוד העצמי. הוא מתהווה מתוך חוויה ישירה שלנו במגע עם העולם, כיוונו הוא מן הפנים החוצה והוא מתבטא כהבנה או הטמעה ברובדים שונים של העצמי -רגשי, פיזי, תודעתי ושכלי.
"ההבנה אינה תהליך אינטלקטואלי. לצבור ידיעות אודות עצמך וללמוד אודות עצמך הם שני דברים שונים לגמרי, משום שידיעות שהנך צובר אודות עצמך, שייכות תמיד לעבר; ורוח המתקיימת על מטען העבר, רוח עגומה היא. אין הלימוד את עצמך דומה ללימוד שפה, טכניקה או ידע מסויימים- כאן מובן הדבר שעליך לצבור ידיעות ולזכור אותן, יהיה זה אבסורד להתחיל הסברים על כך מחדש- אולם הלימוד אודות עצמך במישור הנפשי מצוי תמיד בהווה, והידע שייך תמיד לעבר. ומאחר שרובנו חיים בעבר, ומסתפקים בעבר, הופך בשבילנו הידע לדבר החשוב ביותר. זאת הסיבה שאנחנו מעריצים את המלומד, את החכם ואת המחוכם. אולם אם הנך לומד בכל זמן, בכל רגע לומד ע"י התבוננות והקשבה, לומד מתוך ראייה ועשייה, כי אז תגלה שהלמידה הינה תנועה מתמדת ללא עבר.
המורה דונה הולמן שהושפעה בין היתר מקרישנמורטי מדברת על חלוקה של ידע לשני סוגים. האחד- ידע נרכש. לדוגמה, הלמידה כיצד לבצע תנוחת יוגה יכולה להיעשות ע"י למידה מהמורה כיצד לבצע את התנוחה. ללכת הביתה, להתאמן, לפתוח מחברת- לכתוב ולקרוא. אולי גם לצייר. ההדגמה עוזרת וגם ההסבר. זוהי למידה המאופיינת בהמשכיות, והיא תלוית חלל וזמן. להגדרתה זוהי רמה שטחית של למידה, והיא אפילו לא מחשיבה זאת כלמידה של ממש- אלא כהפנמת ידע נרכש. לעומת זאת, רמה מעמיקה יותר של למידה אינה מותנית בחלל או זמן. זהו ידע שלא ניתן לאגור אותו ואפילו לא לזכור אותו. את האופן הזה של הלמידה לא ניתן לשחזר בשנית. זהו הרגע שבו הרצף נקטע על ידי ציפור ששרה, או מישהו שמחייך אלייך ו....בום! ישנה פריצה דרך משמעותית. ירידה מהמסלול. לאחריה- אנחנו מעט שונים מקודם. משהו השתנה והפך אותנו לאדם אחר. לא ניתן לזכור מה זה היה בדיוק ששינה אותנו. זה לא בזמן. זה אינו המשכי. לא כרוך בהכרח בחלל. זה לחלוטין לא קשור לשום דבר. ולא ניתן לנסח זאת במילים או לתאר אותו.
עלה בדעתי במהלך תרגול שמורה טוב מלמד בנוכחותו ובהיעדרו. אנחנו נוטים לתפוס מורה כדמות אנושית, אך גם עץ, רוח או כל חוויה ישירה של נזילות בינינו לתופעות אחרות בעולם יכולות לייצר חוויה משמעותית של למידה אם האופן שבו נתבונן בהם יאפשר זאת. אז האם השאלה היא מיהו מורה טוב, או אולי מיהו התלמיד?
