הציור השבועי ברכבת
אני עולה לרכבת ומתיישבת. לצידי מתיישבים אנשים. וגם מולי. לאט לאט הקרון מתמלא. אני שולפת את הנגן ומרכיבה אזניות. המוזיקה מתנגנת ישר לתוך הגוף מזמינה אותי לצלול פנימה, המבט מתפצל לפנים וחוץ. אני מוצאת מקום נינוח בין הממדים. אני יושבת במקום ומביטה מבעד לחלון בתנועת הנוף המתחלף. אני מתחילה להרגיש את התחושה הזו ממלאה אותי. אני רוצה להתמסר אליה, להיבלע לתוכה, לאפשר לה להציף אותי, להתרוקן לגמרי ולהתחבר לזרימה, לתת לזה לנוע דרכי כמו הנוף שנוזל בחלונות הרכבת, כמו הנשימה.
אני נזכרת בדימוי הזה שראיתי לפני כמה ימים שלחש לי משהו בסוד, ובדיוק באותו רגע הרגשתי דגדוג נעים באצבעות. ידעתי שהוא הבא בתור והוא חיכה לרגע הזה. אני שולפת את המחברת. זו מחברת כתיבה עם שורות וכריכה קשה, ובלי לחץ. באופן רשמי היא נושאת את התואר המחברת של הלימודים, אבל בעצם היא המחברת של הכל. בין שיעור לשיעור אפשר למצוא שם שירים, מחשבות, משפט יפה ששמעתי, שרבוטים, מחיקות ותווים לצד שעות עבודה, שמות ומספרי טלפון ורשימות מכלת. אני לוקחת איתי בתיק גם דפים לציור, איכותיים כאלה, למקרה ש- אבל איכשהו יראת הכבוד כלפיהם משפיעה לרעה על חוויית הציור שלי. נחמד לי עם המחברת הלא מחייבת שלי לצייר בלי לחץ ככה על השורות והלימודים והחיים עצמם. חבר צייר אמר לי לא מזמן שבלימודים היה לו מורה שהיה תמיד אומר שהוא לא נוהג לגלות לבדי הציור שלו שהם הופכים לציורים.
וככה אני מגלה לאחרונה שזה מסתדר לי יופי. למרות שכבר מזמן סידרתי לי בבית פינה שקטה ונעימה שתמיד אני יכולה לפרוש אליה. ולמרות שיש לי את הכן ציור הנייד, ונוף זמין, וצבעים מסוגים שונים ומכחולים. ואף על פי ולמרות כל המחשבות של איך הייתי רוצה לעשות ומה נדמה לי שאני צריכה- ככה, זה פשוט קורה לי.
נסיעה ברכבת זה זמן של מעבר. נדידה. לא רק מהצפון לדרום, אלא גם של מצב תודעה. וכך, הנסיעה השבועית הזאת מציעה לי את המקום השמור בקרון השקט בתפקיד מזרן היוגה של האימון-בציור.
פעם בשבוע אני נוסעת ברכבת, עם אישה שיושבת צמוד מדי אליי וקוראת עיתון, ועוד איש שיושב ממול ועובד במחשב, הנוף נוזל בחלונות והמוזיקה נשפכת לתוך הגוף, ועל גבי השורות של המחברת של הכל זה מתהווה. הדימוי השבועי שדגדג את האצבעות, שהאסתטיקה שלו העבירה בי עונג עדין ונעים, שהצורה שלו ביקשה לעבור דרכי ולהתגלות מחדש על גבי הדף הריק. או הכמעט ריק. ואם זה על דף שיש בו כמה שורות שהן הסוף של מה שקרה לי קודם- עדיף. ואם זה על כפל של המחברת-מעולה. אני לא מגלה להם שהם ציורים. אין היררכיה ואין יראת כבוד. זה רק עוד רגע של היות.
