בין מתיחה להתארכות
לפעמים נדמה שאם נמתח ממש ממש חזק, משהו שמציק לנו יוכל להשתחרר. איזה מתח או כאב שאוחז בנו אולי ירפה לרגע. אולי זה יאריך לנו את השריר ואז נרגיש קצת יותר גמישים. אולי פתאום נצליח לנשום קצת. אולי נלך לאיזה שיעור יוגה טוב ונעשה קצת מתיחות. הגוף כולו מוכן להתגייס לטובת המתיחה הנחשקת, וגם כל מחשבה.
אלא שלמרות זאת כדאי להבין שישנו הבדל משמעותי בין מתיחה להתארכות.
בHatte Yoga Pradipika, (אור\מנורה על היוגה) טקסט טנטרי מהמאה ה-12 נכתב-
"Hatte yoga protects from the burnning hit of the 3 Tappas"
מדובר על Hatte כיוגה של שני הצדדים- קר וחם. ירח ושמש. איכויות משלימות.
Tappas בהקשר של 3 סוגי כאב. בתרגום חופשי- היוגה של שני הצדדים מגנה מהאש הצורבת של הכאב.
ראשית, המילה מתיחה מרמזת על תנועה לכיוון אחד. תנועה לכיוון אחד, בשילוב עם התגייסות הגוף כולו והכוונה כולה עלולה לייצר פגיעה או קריסה שעלולה עם הזמן להוביל לפציעה.
שנית, המילה מתיחה מרמזת על הגעה לקצה גבול היכולת. כאשר אנו מגיעים לקצוות אנו חשופים לפציעות. אם ניקח את עצמנו לקצה גבול היכולת שלנו, אולי נצליח "להגיע" לפחות מבחינה חיצונית לתנוחה הנחשקת, אך בדרך אנו עלולים לבצע מתיחה על חשבון איברים אחרים או מערכות אחרות בגוף. לכן גם עלולות להיגרם כתוצאה מכך פציעות שבאות לילד ביטוי בשלד, מפרקים, לחיצות עצביות המעוררות כאב וכו'.
בנוסף, המחשבה שכך נצליח לנשום יותר טוב היא פשוט לא נכונה. מערכת הנשימה כמו יתר המערכות בגוף בלתי נפרדת ממערכת השרירים והיציבה כולה. הנשימה נעה בחופשיות בגוף כאשר אנו נמצאים ביציבה שנכונה למבנה השלד שלנו, וכאשר הגוף לא נמצא במתח. כולנו יודעים שכאשר אנחנו מאוד מתאמצים לעשות משהו שהוא בקצה גבול היכולת שלנו, הראשונה לעזוב את הגוף היא הנשימה. כאשר הנשימה נעצרת המסר שמועבר למוח הוא שאנו נמצאים במצב של סכנה. במצב כזה לא מתאפשרת תנועה בתוך התנוחה.
בניגוד לכך, אם אנחנו מסוגלים לייצר טווח של תנועה, כזה שאנחנו מפעילים בו מספיק מאמץ כדי לאתגר את עצמנו, לא הכי הרבה שאפשר וגם לא כזה שמגיע ללא עבודה, ובאותו הזמן מצליחים להרפות ולא לקרוס- להרפות בתודעה, במחשבה, בגוף ועדיין להיות בעשיה, אז הנשימה זורמת בתוכנו ללא הפרעה.
לכן המילה המתאימה יותר לתיאור המצב שנרצה לייצר היא התארכות, מאחר והיא מייצגת תנועה דו-כיוונית ומשקפת את עקרון ההשתרשות. ככל שהשורשים של העץ מעמיקים אל תוך האדמה, כך הענפים שלו מתארכים כלפי מעלה בהתאם. כל תנועה לכיוון מסויים תמיד תתחיל מתנועה לכיוון הנגדי.
ואולי יש כאן מקום להציע להתבונן על התרגול כמראה לעצמנו. האם בחיי היומיום אנו לוקחים את עצמנו לקצה גבול היכולת? אולי נוטים לרפיון טוטאלי ולא מאתגרים את עצמנו? האם אני יכול.ה לזהות את הכוחות המנוגדים הפועלים בתוכי, המייצרים טווח תנועה? המאפשרים צמיחה? האם בתוך המאמץ אפשר להרפות ולא לקרוס?
