Practice Through Change
"בשורש התפיסה היוגית קיימת ההנחה, שהסיבה הראשונית לסבל היא אי-הידיעה (AVIDYA משורש VID - לדעת. בלטינית VIDERE - לראות), כלומר אי-היכולת לראות את המציאות כמות שהיא. כל מטרתה של היוגה, לפיכך, היא להנחות את האדם אל עבר הראייה הנכונה של המציאות."
מתוך הקדמה לספר 'יוגה סוטרה של פטנג'לי' תרגום: אורית סן-גופטה.
שינוי מרחף באוויר. ממלא אותי בתחושות הפכפכות של התרגשות וחוסר ידיעה. לא תמיד זה נעים. גם פחדים צפים על פני השטח. קול חלוש מפלס את דרכו מבפנים ומתחיל להדהד התנגדות. לא רוצה! לא רוצה! נותן את כל הסיבות להיאחז עוד רגע במה שהיה נדמה לי כקרקע הנשמטת מתחת לרגלי. תחושה של אבדן שליטה. הרגע הזה שפתאום הכל מתחיל להתערער. הרגע הזה של יציאה מאזור הנוחות אל עבר הלא מוכר הוא רגע בעל ערך. הזדמנות לחיבור לנוכחות. האמת היא שכל רגע בחיים הוא כזה, אלא שרוב הזמן אנחנו באשליה כל כך חזקה וההבנה שלא ניתן לצפות את הרגע הבא היא של האינטלקט בלבד. רק כשקורה משהו ממשי שמעמת אותנו באופן בלתי מתפשר מול התפוגגות האשליה, ישנה פתאום הבנה מסוג אחר. רק כשאנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מעל קבר טרי של אדם שהכרנו, שמת באופן פתאומי או שלא- אנחנו חווים משהו לגבי טבע החיים. החוויה הזאת היא למידה משמעותית. היא חולפת כשאנחנו יוצאים מבית הקברות, או כמה ימים לאחר מכן ומה שנותר הוא זכרון של ההבנה, ששבה למחוז האינטלקט.
כאן נכנסת המשמעות של התרגול היומיומי מאחר שההבנה היא החוייה המתהווה. שינוי הגורם לנו לתחושה של אבדן שליטה (לא משנה אם בחרנו בו או שהוא בחר בנו) טומן בתוכו פוטנציאל של שחרור, מאחר והוא מציב
אותנו בחוויה של התפוגגות אשליית הידיעה והשליטה במציאות, ומעניק לנו הזדמנות לחוות את טבענו האמיתי – השתנות מתמדת. אין צורך לחכות לבית הקברות או למצבי קיצון כדי לחוות את הטבע שלנו. כאשר אנחנו נקראים לעזוב את תבנית חיינו, בין אם זה שינוי הרגל שסיגלנו, מעבר בית, פרידה מאדם, עזיבת עבודה- או לחילופין -ניתוק של הזדהות עם מחשבה או כל סיפור שיש לנו על עצמנו ועד כה הגדיר אותנו או את העולם סביבנו- אנחנו מקבלים הזמנה ליציאה למסע בנבכי עצמנו אל טריטוריה פראית, וכל יציאה למסע טומנת בחובה פוטנציאל של שינוי.
אני חושבת על ARANYAKA- ההליכה ליער , מושג המשוייך להיסטוריה של התרבות ההודית בשנים שבין 800-500 לפנה"ס, בתקופת התבססות כתבי האופנישד. בעקבות צורך בשינויים חברתיים ושאלות שעלו וביקשו מענה ואולי גם שינוי, החל גל של נדידת אנשים מחיי העיר והמשפחה אל הטבע הפרוץ, הפראי, הלא מאורגן בהימלאיה וביערות של דרום הודו. היער (nature), הוא האנטיתזה של הכפר או העיר המאורגנים והמסודרים בהתאם למבנה החברה (culture). ביער אין מוכר. שם הכל מעורבב, נזיל. יערות טרופיים משתנים בכל רגע. ביער התחילה פרקטיקה, נוצרו קבוצות למידה סביב מורים, ושם התבססה התשתית לרעיונות שכיום אנו עוסקים בהם ביוגה. מטרתו של ההולך ליער היתה התמזגות עם המוחלט. זה היה הדבר שעד כה האדם פחד ממנו יותר מכל וכעת הוא הופך להיות הדבר אליו הוא חותר. האדם ההולך ליער ביקש לפרוץ את מעגל החיים והמוות האינסופי (Samsara) ולהשתחרר מהסבל הכרוך בו באמצעות חתירה לתהליך של חופש, גאולה, חירות התודעה ובסופו של דבר שחרור (Moksha). עיקר העבודה היתה כרוכה בנשימות, עבודה עם הגוף, Tapas, וחקירה מחדש של מושגים מהעולם הוודי שקדם לתקופה זו. אז מתבססת מסה של טקסטים משמעותיים הנקראים האופנישד. בסופו של דבר היוצאים ליער חזרו לחיי החברה בעיר ושם לימדו את הרעיונות החדשים.
בזמן של שינוי מתחוללת סערה. ישנה תחושה של חוסר יציבות, חוסר ידיעה, חוסר בטחון. אני צועדת אל עבר הלא ידוע והשדים הפנימיים מתחילים להשתולל. זה מתבטא גם בקושי לשמור על שגרת אימון. תודעת הקוף המפטפט משתלטת על המחשבות ואני מוצאת את עצמי קופצת מדבר לדבר, מתחילה ולא מסיימת. כל מחשבה נקטעת ומתחלפת באחרת וקשה למצוא את השקט. קשה לשבת. דווקא עכשיו שאני זקוקה לשגרת אימון יותר מכל- דווקא עכשיו היא מתרחקת. רק אתמול הרגשתי כל כך חזקה. שקט פנימי ונגיש מילא אותי בתחושת עוצמה וחשתי יציבות וחוסן. חשבתי כבר שהאימון מבוסס לעומק, וזהו זה- הוא כאן להשאר. וכמו תמיד אני מלאת פליאה מהחוויה המשתנה. כעת אני מגששת בחשיכה והקרקע משנה את פניה מתחת לרגלי. חיי הפכו לחוויית תרגול של Vrksasana (תנוחת העץ), או עמידה על רגל אחת- בעיניים עצומות.
אני משתרשת עם שתי כפות הרגליים אל תוך הקרקע. משחררת מפרקים ומזהה את המיקום של השלד בו ההד החוזר מן הקרקע עולה בחופשיות ויוצר בגוף תנועה מעגלית ואינסופית של זרימה עם הנשימה. עוצמת עיניים. החוויה כבר משתנה. כאילו העיניים הן כמו זוג רגליים נוסף והמבט מייצר אחיזה נוספת במציאות, כמעין נקודת השתרשות. כשהמבט כלפי חוץ נעדר- נוצר כאוס פנימי קטן והחוויה משתנה. תגובה רגשית. הגוף מחפש לאחוז. שיווי המשקל מופר על אף שבעיניים פקוחות אני יציבה לגמרי- לכאורה התנאים החיצוניים הם אותם תנאים. נשימה. שתי הרגליים עדיין על הקרקע אבל לאט לאט משקל הגוף עובר מצד ימין לצד שמאל. רק כאשר הרגל השמאלית מסכימה לקחת על עצמה את משקל הגוף- העקב הימני נהיה קל ומתחיל לאט לאט לעזוב את הקרקע. אני מחפשת את חיבור. תחושת מרכז. מחזירה את תשומת הלב למשקל הגוף המתנקז בכף הרגל השמאלית ולנשימה. זהו מאמץ שעליו להתהוות בכל רגע מחדש, ובכל רגע עלול להיות מופר. סחרחורת. בהתחלה זהו התרגול. נשארת כאן. מרימה לאט את קצות האצבעות, מתאזנת. הבוהן הימנית נוגעת קלות ברצפה. רק כאשר התודעה שקטה והריכוז מתהווה בכל רגע מחדש ויוצר מרכז נוכח- אפשר להמשיך. כף הרגל השמאלית מייצרת איזון על ידי תנועה מתמדת. היציבות איננה סטטית, היא דינמית ומתהווה. לאחר מספר ימים של אימון החוויה משתנה ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בתנוחה המלאה- בעיניים עצומות. אני מרגישה יותר בבהירות את העדינויות שלוקחות חלק ביצירת דינמיקה של יציבות.
* למטה- SHO GYO MU JO. מיפנית- כל התופעות בעולם בהשתנות מתמדת. עקרון יסוד בבודהיזם וחלק מדרך הלוחם- BUSHIDO.
בשיעורי הקליגרפיה אני נהנית להקשיב מהצד לשיחות של המורה עם תלמידים חדשים. הם מתנסים בחוויית התרגול בפעם הראשונה והמורה מתבונן בשקט איך הם משתמשים במכחול.
"היו שקטים והתרכזו. שכחו מהמטרה. ככל שתחשבו על המטרה- כך היא תתרחק מכם. אל תסתכלו על איך שזה נראה, אם התודעה תהיה במקום הנכון זה יקרה באופן טבעי. עם הזמן."
הוא מסיים את המשפט, מכבה את האור בכיתה וסוגר את הדלת, ואנחנו מתרגלים נשימה עמוקה ושקטה בעיניים עצומות.
משהו בבטחון שהדברים נאמרו הזכיר לי את הידיעה שחוויתי דרך אימון היוגה- כשעובדים מהמקום הנכון, יום אחד זה קורה. כך אנחנו עוברים תהליך של שינוי בזמן תרגול של תנוחה חדשה ביוגה.
אם יש לנו בראש איזו תמונה של איך הגוף שלנו אמור להראות בזמן תנוחה
מסויימת (תנוחת העץ לדוגמה) עלינו לזנוח אותה. במקום להזיז את האיברים כך
שיתאימו מבחינה חיצונית לתמונה שראינו באיזה ספר, או לחילופין לנסות להראות כמו שהמורה שלנו נראית או נראה, בגישת הויג'ננה יוגה תשומת הלב שלנו תהיה מופנית לחיפוש אחר מימוש עקרונות שצריכים להתממש בתוכנו. גוף שקט. תודעה שקטה. כוונה. השתרשות. חיבור. נשימה. התרחבות והתמרכזות. כאשר תשומת הלב שלנו מופנית לאחד או יותר מעקרונות אלו, בסופו של דבר זה יקרה באופן טבעי. עם הזמן. מה שצריך להתרחש כדי שזה יתאפשר יבנה באופן הדרגתי. המוח שלנו גמיש, משתנה ולומד כל הזמן. גם הגוף משתנה. מה שצריך להתארך- יתארך. מה שצריך להתחזק- יתחזק. מה שצריך לייצב- ייצב. ויום אחד, פתאום, נוכל למצוא את עצמנו עולים ל Adho Mukha Vrksasana (עץ הפוך, או במילים אחרות- עמידת ידיים).
זאת מהות התרגול- להחזיר את התודעה, הגוף והלב למקום הנכון. למרות שהקוף מפטפט ברקע. לשנות את כיוון התנועה מן החוץ- פנימה ולהסכים לזנוח את המוכר ולצעוד אל תוך הטריטוריה הפראית של היער הפנימי שלנו. אם יש לנו מטרה או אינטרס לתרגול- אנחנו מתרחקים מהתוצאה הרצויה. אפילו אם המטרה היא להרגע- הדבר יוצר מאמץ יתר ועלול לגרום לרעש ומתח ולהרחיק אותנו משקט אמיתי. עלינו לשחרר מהראש תמונות שראינו בספר, לא לרצות להידמות לאף מורה. אין שום דבר שאנחנו "אמורים" להיות, והדברים אינם "צריכים" להתרחש באופן מסויים. בתרגול של נוכחות ישנו פוטנציאל של איחוד. הקליגרפיה משקפת עקבות שהתודעה הותירה על הדף כשהתאחדה עם הגוף, התנועה והמכחול, באותו האופן שבו כאשר אני מבצעת תנוחה מסויימת משתקפים דרכה העקרונות המתממשים בתוכי ברגע נתון. ללא שיפוט, ובהשתנות מתמדת.
